טונה - מזרח פרוע סקירת אלבום

כיסוי אלבום (קרדיט: טל פוגל)

כמעט שנה עברה מאז השקתו של האלבום הרביעי של טונה. בהיפ הופ הישראלי טונה נתפס על ידי רוב הקהל כאחד הגדולים. לדעתי טונה הוא הראפר הישראלי הפעיל הטוב ביותר, ו-'מזרח פרוע' הוא לטעמי האלבום המוצלח ביותר שהאמן שחרר.

למען האמת, אני הולך להביע דעה שרובכם לא תסכימו איתה;

לפני שיצא 'מזרח פרוע' לא תפסתי את טונה  כ "אמן של אלבומים".  'טונהפארק' היה לטעמי הפרויקט המוצלח שלו, עד ששאלה של חברה טובה פתחה לי את העיניים ואתגרה אותי. היא שאלה אותי איזה שירים אני זוכר מהאלבום. הבנתי שמתוך רשימה של שנים עשר שירים, אני זוכר חמישה.

ב-'גם זה יעבור' אוסף השירים אומנם לא מרגיש כל כך מחורר אבל גם שם יש פערים משמעותיים באיכות השירים.

האלבום 'ועכשיו לחלק האינטרגלקטי' הוא  לגמרי יצור מכוכב אחר ואולי אכתוב עליו בהזדמנות.

בחזרה לנושא המרכזי, אמנם 'מזרח פרוע' לא מציע רגעי שיא כמו 'סחרחורת' או 'רוק 30', אבל הוא מפצה בדיוק במה שחסר לי אצל טונה עד היום, עקביות. האלבום לא מושלם ומשלושת השירים האחרונים נהנתי פחות, אבל הפרויקט מכיל שלושה עשר שירים, מהם  עשרה שאהבתי אחד אחרי השני.

'כל הכוכבים' הוא לא סתם שיר שנבחר לפתוח את האלבום. הוא נכתב והופק עם הרעיון של פתיחה ומבוא לאלבום. הרעש הסטטי ביחד עם הספירה החרישית אל תוך הגיטרה מכניסים את המאזין למוד של אלבום. השיר מכיל טעימות מהרבה רעיונות שירכיבו את האלבום.

במהלך כל השיר אין קטע ראפ אחד, טונה נותן לקהל להבין שזה לא עוד אלבום ראפ, אלה אלבום שיכופף את הרעיון של ג'אנר.
השימוש בלופים של סינטיסייזרים בתחילת השיר ולקראת סופו, מצביע על כך שהוא נשאר נאמן ל"טרייד מארק סאונד" האינטרגלקטי שלו.
טונה מכניס את נושא האלבום באופן סמוי ועדין לפני שהוא מעמיק בו בשירים הבאים.
לקראת סוף השיר הוא נותן ספוט לאורן מקמיל, ההייפ מאן של האלבום. השימוש בהייפ מאן קושר את האלבום לתרבות המיקס-טייפים היפ הופ של שנות ה-2000. גם באלבום זה, בו טונה שואב הרבה השראה ממוזיקה מזרחית, עדכנית וישנה, הוא נותן הרבה כבוד לז'אנר ששם אותו על המפה.

מעבר לסימפול של call of duty שהעלה לי חיוך ענק על הפנים בתור ילד חנון של שנות האלפיים, 'היי בייב' דוחף לשלמות את השילוב בין הסגנון האישי של טונה לזרם המזרחי. מקצבי גיטרות ים תיכונים ואפקטים של מדע בדיוני, בוזוקי ומאחור גיטרת רוק חשמלית. יש משהו מהנה בלשמוע את טונה שר בלחן שמזכיר עבודות של דודו טסה. טסה אמנם עוד יופיע באלבום אבל הלחן הזה נכתב על ידי טונה וניר דנן כמובן.

'קריוקי' הוא השיר האהוב עלי באלבום, במיוחד בזכות השילוב הלא צפוי בין טונה לפאר טסי או להשענות העמוקה של טונה על הפופ המזרחי. טעימות של מזרחית היו אצל טונה עוד באלבום הראשון אבל לשמוע את טונה כך אפילו לא דמיינתי.
פאלטת הצלילים מאזנת בין ביט טראפ להרמוניזציה של כלי מיתר, קשת, קולות רקע וקלידים. למיקס מצטרפת גם נגינה של יצחק ונטורה בחליל חי. בפזמון הראשון, לביט מתווספות דרבוקות, ובאחרון נוספות גם חצוצרות.
הפזמון של פאר הוא החלק האחרון בפזל שהופך את השיר ללהיט מועדונים. פאר לא מציע משהו שעוד לא שמענו ממנו, אך בקונטקסט הזה הוא באמת לא צריך, צבע הקול שלו בשיר ראפ הוא מיוחד ומשום כך הפיזמון נשמע מרענן.

את 'סהרה' כולנו כבר מכירים. חלקנו בעל פה ולחלק כבר נמאס לשמוע את השיר מתנגן ברדיו או ברמקול אקראי כל חצי שעה, במיוחד אחרי גרסת הלייב עם יסמין מועלם שהתפוצצה לגמרי. גם אחרי שלושה חודשים עדיין נמצאת #2 בסרטונים הפופולריים ביוטיוב ועומדת על 3.8 מיליון צפיות.
אני לא יכול להגיד שצפיתי את זה בשמיעה הראשונה. נהנתי מהשיר אבל ראיתי אותו כעוד שיר של טונה. עכשיו כשאני שומע את השיר אני מבין למה הוא התפוצץ.
הקהל אוהב את טונה וזה שיר טונה קלאסי. אינסטרומנטל פשוט ובאותו זמן עשיר בהשראה. שורות ראפ מלאות בתוכן שמצליחות להישמע קלילות ומדבקות בעזרת הלחן. איזון מושלם בין קלילות לתוכן. אני לא חושב שהשיר ברמה של 'סחרחורת' או 'יא 2' אבל אין לי ספק שהוא ישב לצידם בדעת הקהל בשנים הקרובות.

בשיר הכותרת 'מזרח פרוע' היה לי קשה להתעלם מנושא האלבום וכאן נתקלתי בבעיה. האלבום הוא אלבום קורנה או יותר מדויק התנגדות / "הכחשת" הקורונה. לא אכנס לדעותיי עמוק יותר, רק אציין שהדעות שלי ושל זבולון לא חופפות.
מעבר לנושא, אנחנו זוכים לעוד יהלום דחוס באנרגיה. טונה בא לטרוף ואורן מקמיל ללא ספק מספק את רגע השיא בשיר. ההייפ בשליש האחרון בא להפיל את התקרה.

'עומס לב' עם דודו טסה הוא עוד רגע גבוה באלבום. טונה מגיש שורה מצויינת אחרי שורה מצויינת:
"דפוק אבל עושה להם טוב כמו ירמי קפלן"
"אבא׳לה עבד קשה להשתלב במטריקס
אני פי שלוש כדי לצאת" (וואו)
"נרוקן בקבוק כאילו יש בפנים פואנטה
ונעשן בלופ כאילו יש בבטן ונטה"
ואלו רק כמה דוגמאות.
כמו רוב האורחים באלבום דודו אחראי על הפזמון. המנה שדודו מגיש מצויינת, אך הייתי רוצה לשמוע ממנו עוד. דודו הוא אומן עם יכולת כתיבה והלחנה מרשימות. בשיר הזה אנחנו מתכבדים ממנו רק לקינוח, הייתי רוצה עוד מנה עיקרית (בית משלו).

ציינתי שבסוף האלבום היו כמה שירים שלא אהבתי. 'אחד לסבתא' פשוט משעמם. הלחן והפלואו מרדימים וחלק מהמילים נכנסות ללחן באופן מביך.

'אפטרפארק' נופל לאותם בורות. שימוש באנגלית ועדיין לא להיכנס בנוחות ללחן, זה נשמע כמו פילר לא מוצלח. השיר הוא כמובן קריאה לאחור לאלבום השני שלו. אני חושב שזה מיותר. אחד הדברים המרשימים בטונה הוא שינוי סגנון בכל פרויקט והשיר הזה רק מוציא אותי מהוויב של האלבום ולוקח אותי צעד אחורה. גם אם השיר היה יוצא ב- 'טונהפרק' הוא לא היה אחד מרגעי השיא (ברור לי שהשיר לא נכתב בתקופת טונהפרק).

בסופו של דבר גם אם לא נהנתי מרצף השירים האחרונים, חוויות האלבום הייתה מצוינת, וזה כל מה שרציתי מטונה.
עד היום חווית האלבום אצל טונה הייתה יהלום לא מלוטש, הפוטנציאל תמיד היה ברור אבל משהו הפריע לו לנצנץ. הפעם טונה פיצח גם את זה.
היו כמה שורות שהיה לי קשה לשמוע כמו:
"לא תמצא אותי מוחא כפיים במרפסת"
או-
"עוד מלפני המגפה ראיתי יש
כאלו שבכוננות כל פעם שאני מתעטש"
אבל העובדה שנהנתי כל כך מאלבום שאני לא מסכים עם המסר שלו, מראה משהו על היכולת של טונה לכתוב ולהביע את עצמו בצורה מעניינת ומושכת.

בואו נהיה כנים, אם אתם כאן את האלבום הזה אתם כבר מכירים ואם עוד לא נתתם לו את הכבוד ושמעתם אותו מההתחלה עד הסוף, זה הזמן. אם כבר יש לכם דעה על האלבום מוזמנים לכתוב בתגובות ואם עוד לא, זה הזמן להשקיע עוד מחשבה. בואו נדבר מוזיקה.




שיר אהוב: קריוקי

פחות אהוב: אחד לסבתא

צייון סופי: 8.0




מוזמנים לעקוב באינסטגרם לעדכונים ועוד תוכן @kojy1959

והדרך הטובה ביותר לעזור לי היא להפיץ את המילה ולשתף :)