עטר מיינר - ל י ל ה ט ו ב סקירת אלבום

כיסוי אלבום (קרדיט: אלי פטל)

עטר מיינר. 2020. אלבום שני. סקירת אלבום. יאללה.

מהר מאוד נתקלתי בשאלה, האם מפרידים בין אמן לאומנות? זה נושא שמגיע לו כתבה שלמה אבל בקצרה, קנייה ווסט היוצר האהוב עלי. אז כן, לרוב אני מסוגל להפריד בין החיים האישיים של היוצר ליצירה. מתי אני לא מפריד? כשהיצירה משקפת מקרה מסוים. 

כבר כתבתי על עטר סקירת חיובית ולפני שהתחלתי לכתוב עשיתי את שיעורי הבית שלי, ידעתי על ההאשמות נגדו אבל הן לא עלו בסקירה ההיא כי לא היה צורך. באלבום הזה אי אפשר להפריד.

הקשר בין עטר לנשים חוזר הרבה באלבום והוא נשמע כמו קשר רעיל, מניפולטיבי, אנוכי ולא מכבד.

כבר בשיר השלישי 'תני לי אור' השורות האלה בלטו לי:
"אני לא אוהב את אבא שלך
לא אוהב את אמא שלך
לא אוהב אף אחד מהחברים שלך
אבל אני אוהב אותך"
ג'יזס, אם השיר היה יוצא כסינגל התמונה הייתה צריכה להיות דגל אדום.
חברים, אם אתם מוצאים את עצמכם מפרידים את בן/ת הזוג שלכם מהסביבה שלהם, במודע או לא במודע, זו מניפולציות הרסנית. אם אתם מוצאים את עצמכם קורבן לקשר כזה, זה דגל אדום. לחתוך!
הביט של השיר נחמד אבל הוא לא מספיק כדי להציל את השיר משורות לא נוחות ושירה לא טובה.

'שימי עלי' חביב יותר. מיינר מוכיח את עצמו כמפיק מוכשר ויצירתי. ביט מינימליסטי אך פלטת הצלילים עשירה. עם טיפה מאמץ אפשר כמעט להתעלם מהטקסט האנוכי. החלק הראשון של הפזמון הוא קטע איכותי יותר בשיר. במיוחד בפזמון הראשון עם הפיצ' הנמוך. השימוש של עטר באפקטים מצליח להעביר הרגשה של שכרות וריחוף בצורה אפקטיבית.

אנחנו חוזרים פה על רצף עקבי, גם ב'סיבה לאהוב'. האנסטרומנל מדהים, הפאנצ' של הבאס מדוייק, העוד שמלווה את כל השיר מקסים והקלידים שמתווספים באמצע השיר הם תוספת נעימה. אבל הקרינג' שעבר בי כשעטר אומר "מחפש ת’בנות" בטון הזה, אייי.

מהשיר 'להתעורר' נהנתי. הכתיבה של מיינר טראפית, ניכנס לשדים שבפנים עם מודעות לעובדה שהם שדים. גם השורה על החלומות האלימים, בהקשר הזה לא מקבלת רומנטיזציה אלא דחיה. עטר משתמש באותו טון שהשתמש קודם בשורה "מחפש ת’בנות", אך הפעם במקום לגרום לשורה להשמע יותר קריפית, הוא מעצים את המשקל שלה.
הריף של הגיטרה טיפה הצחיק אותי, הוא נשמע טוב אבל עד שניכנס הביט, חשבתי שצ'סטר בנינגטון הולך להתחיל לשיר.
הפזמון יפיפה ונוגע. פעם אחר פעם נישמע שכתיבה בסיגנון הזה גורמת לעטר לתת ביצועים הרבה יותר טובים גם בשירה וגם בהגשה הכוללת.
וקטע האינסטרומנטל בסוף השיר… לא יכולתי לבקש יותר.

ומבלי לבקש קיבלתי. זה הזמן להגביר ווליום למאתיים ולשרוף כמה רמקולים. איזה! פאקינג! באנגר! לא ידעתי כמה רציתי לשמוע את מיינר במוד הזה.
'מאה שנה' מתחיל עם קלידים אפלים ומצמררים שמהר מאד נחתכים עם קטע נוייז קצר. 10 שניות ואני נתפסתי ונמשכתי כמו דג בחכה. עטר עם דיסטורשן נשמע כמו מפלצות. אנרגיות 'Black Skinhead' ים תיכוני.
השיר הופק על ידי עטר לבד. אין לי מילים.
סתם, יש לי, בגלל זה אנחנו פה.
כן, כשהוא שר "מפנטז על הבנות" ישנו קרינג' קל, אבל זה לא נורא, כי הפזמון הזה על אש חמה. אני לא אוהב לשמוע ראפרים ישראלים מדברים על trapping כי מכרו כמה גרמים של ירוק, אנחנו לא באמריקה. זה, זה מה שאני רוצה לשמוע, מה שקורה כאן בארץ שלנו. הטרמפים בלילות, הטראנסים, הבאנגים, הקטיושות, הדוסים, הערסים והסחים.
עטר, תודה!

מפה אנחנו חוזרים לסדר היום הרגיל. 'זמן לדיכאון' הוא עוד שיר עם ביט מעניין, כתיבה בסדר עד טובה, הפעם טיפה יותר טובה מהרף הנמוך שהאלבום ירד אליו עד כה. השיר הזה כמעט קנה אותי, עד שכמו ברוב האלבום, מגיעה שורה אחת כל כך לא נוחה שמדרדרת את השיר כמו אבן ממצוק.
"יש אישה בדיכאון לא נותנת לי לנשום"
זה כאילו הוא מבקש שנניח את זה על השולחן. (מוזיקאית מאשימה את עטר מיינר ב"הטרדה פיזית ונפשית")

יסמין נשמעת אחלה, אבל די, השיר כבר אבוד.

בשלב זה ניהיה לי כבר ממש קשה לשמוע את עטר מדבר על קשרים רומנטיים. ברור שהכוונה ב'אלף נשיקות' היא חמודה אבל עטר לא נשמע חמוד, הוא נשמע קריפי. משהו במילים "את צריכה" שחוזרות בשיר, יצר אצלי הרגשה של אי יכולת להבין ולקבל באמת את הרגשות של האישה שהוא מדבר עליה. הביטוי אלף נשיקות לא נשמע כמו גלגל הצלה, אלא כמו מלכודת דובים.

שיר הכותרת לא התאים לי מכל כך הרבה מובנים. 'ל י ל ה ט ו ב' הוא שיר ערש ובהתאם עטר נשמע כמו איזה אבא אקראי או במילים אחרות, הוא לא שר טוב. זה היה יכול להישמע אולי יותר טוב בתור קטע של ארבעים שניות. אני לא רוצה לשמוע שתי דקות של שירה לא טובה, תכלס אני גם לא בטוח שלקצר את השיר ל- outro/ interlude היה גורם לו להיות יותר מהנה.
אפילו המיקום של השיר מוזר. הוא נשמע כמו outro ויש לנו עוד שני שירים באופק.

'חדש בעיר' הוא אחד השירים הבודדים עם תג מפיק וזה טיפה אירוני, משום שזה השיר עם הביט הכי משעמם באלבום. בפזמון יש פוטנציאל אבל ההגשה פשוט לא טובה. כל השיר שם אותי בדילמה אם אני מסמפט את הבחור. אני רוצה להרגיש בשבילו והוא באמת מספר דברים כואבים ועצובים אבל באותו מטבע הוא נשמע מנייאק אפילו בלי כוונה.
"כל הבנות האלה איך אפשר לבחור אחת"
בשיר רברבני, עם טון שונה, זה היה יכול להישמע בסדר, אבל כאן זה פשוט לא נוח.
הסוף עם הנגיעות הפסיכדלית חודר אבל גם כאן זה מאוחר מידי.

יש חינניות בשיר האחרון, 'נגמר'. הקול של עטר נשבר מפעם לפעם, יש הטיות קול שלא יושבות טוב במחשבה ראשונה, וגם חליל שיכול להרגיש לא קשור, אבל כל זה יחד יוצר הרגשה ילדותית תמימה ואפילו חלומית.

אחרי ששמעתי את האלבום השלישי של עטר רציתי להנות מעבודות ישנות שלו אבל לצערי התאכזבתי. שני שירים טובים מאוד והפקה מוצלחת הצילה את האלבום מלהיות סבל, לפחות את שני השלישים הראשונים, אבל גם זה לא מספיק כדאי לגרום לי להנות מהאלבום.

אני רוצה להזכיר שמה שאני כותב זו אך ורק הדעה שלי, זה לא עובדות בשטח ואף אחד לא צריך להסכים איתי.
תקחו את הזמן, תישמעו את האלבום ותפתחו דעה משלכם. מוזמנים לכתוב בתגובות כאן ובאינסטגרם. בואו נדבר מוזיקה.



שיר אהוב: מאה שנה
פחות אהוב: תני לי אור
צייון סופי: 5.2


מוזמנים לעקוב באינסטגרם עדכונים ועוד תוכן @kojy1959
והדרך הטובה ביותר לעזור לי היא להפיץ את המילה ולשתף.