שאיי/אנטי - ימים נוראים [סקירת אלבום]

 

(קרדיט: Omer Bit Halachmi)

בכנות, חששתי לגשת למיקס-טייפ הזה אחרי שהסקירה שכתבתי על 'ENTER THE VALLEY' משכה הרבה תשומת לב.
למי שלא מכיר שאיי הוא אחד הפרצופים המרכזיים בקולקטיב ואחד האמנים עם הכי הרבה באז בהיפ הופ המחתרתי.
חששתי שלא אתחבר לפרויקט אחרי שכל כך התלהבתי מהתרומה שלו ל 'ETV', חשש שרק גדל כשלא לגמרי התחברתי לסינגל שפחות או יותר שם את שאיי על המפה, 'סליחה שלא גמרתי, נהייתי עצוב'.
נכנסתי לאלבום עם ציפיה גבוה, אך מוכנות להתאכזב… שאיי עקף את הציפיות שלי.

הטייפ לא מושלם והיו לי בעיות איתו. המבנה הרגיש לי שגוי והייתי ממקם כמה מהשירים במקומות שונים, זה בין הדברים השליליים הבודדים שיש לי לכתוב על הפרויקט.

בדומה לפרויקט המשותף של הקולקטיב, גם בעבודת הסולו שלו, אפשר לראות איך שאיי מותח את עצמו על כמות נרחבת של השראות שונות, אולי אפילו נרחבת יותר מאלבום הקולקטיבי. במרבית הפעמים שאמן לוקח כל כך הרבה כיוונים שונים באלבום, הוא נמתח דק מדי ומאבד את עצמו כתוצאה מכך. שאיי הוא מהאמנים המיוחדים שמסוגלים לעשות זאת מבלי לאבד את הצבע האישי.
כמו שכתבתי עליו בעבר, שאיי בעל קול צורת הגשה וכתיבה האופייניים לו.
אחד הנושאים שתפסו אותי הוא ה- "body horror", קונספט שאפשר למצוא הרבה בסרטי איימה אך מעט מאוד בעולם המוזיקה. הרעיון המעוות והגרפי של מלאכים רעבים שאוכלים את אלוהים, אחרי ששאיי משחית את פרצופו, לא יוצא לי מהראש.

מבנה השיר של שאיי מפריע לי מעט. השירים קצרים ומחולקים ולרוב לחלקים שונים לגמרי. נדיר למצוא חלק שכולל יותר מבית אחד. ההחלפות הרגישו לי מעט כאוטיות ומהירות מידי. היתה חסרה לי צלילה עמוקה יותר לכל נושא, למרות שצורת הכתיבה המיוחדת של שאיי כן גורמת לחלקים להרגיש מלאי בשר.
אני גם רואה אופציה שאני טועה בצורה בה אני מסתכל על מבנה שיר. אנחנו נמצאים על קצה הצוק של דור חדש, דור שהכל אצלו מהיר יותר, "סנפי". דברים נכנסים ויוצאים בקצב מסחרר וכמויות עצומות של תוכן עוברות בשניות בודדות. התרבות מתקדמת לכיוון העתיד ואולי שאיי יושב לו על חרטום הסירה.

'ברגיל' עם פאס וטחיני במיקס, נפתח בקטע פופ נוסטלגי שבנוי על ביט פשוט, גלוקנשפיל (כנראה מסונטז), חצוצרות, סינט ישן ופסנתר שמנגנים צלילים קלילים ונעימים. עם הכניסה של שאיי למיקס מתחילים לבצבץ אלמנטים של ניו יורק דריל ו-ווסט קוסט סינטים, שילוב מעניין ולא צפוי.
הבית של שאיי לא מפוקס אבל עדיין מהנה עם שורות בולטות ומצחיקות כמו:
"מערבב את המשקה שלי כמו כימאי
מזגתי להיא ולהיא ולהיא"
"הביץ׳ רגישה לגלוטן, שמה זין עליכם"
בבית השני פאס ושאיי מתמסרים ויוצרים יחד פלואו אנרגטי בזמן שהם מדברים על ה-"האסל".

הדריל חוזר פעם נוספת באלבום, בחלק השני של השיר 'גוף'. הביט והפלואו של הדריל מחמיאים מאד לקול של אוחנה. הכתיבה שלו על השימוש המופרז בסמים מעניינת, איך הסמים הורסים לו את הגוף וקשרים, וכמה הוא לא יכול בלעדיהם.
"לוקח שלוק מהשיקוי
אולי דווקא הלילה ניפול לסטטיסטיקה, מה הסיכוי?"
היא שורה מדאיגה וצורמת עם מלא משקל.
בנוסף, אני אוהב את השימוש במילה שיקוי לסמים שחוזרת מפעם לפעם, יש בה את הקונטקסט ה"קול" אבל גם אסוציאציה לרעל. הבית מצויין אך הוא יצר אצלי רעב לבית אלים יותר שנאמן לשורשים של סיגנון הדריל.
הפיזמון יפייפה, הוא מבוצע בצורה אמוציונלית ומעביר באופן מעניין את הרעיון הכולל של השיר שהוא בלבול ואובדן אגו. סימפול הגוספל המדהים בפיזמון מכניס וגם שובר את קטע הדריל בצורה מושלמת.
החלק הראשון של השיר, בכלל קטע טראפ בו שאיי שר. שאיי מכניס את הנושאים בצורה האופיינית לו, עם מטאפורות מגוונות. אהבתי את השורה:
"צריך קצת רופיז בכוס שלי
לתת לאלים לעשות בי"
בה שאיי פוגע בנקודת תחתית ומוותר לגמרי על השליטה בחיים שלו.
השורה:
"אני חיה, אני עדין, אני ילדה"
מעבירה יפה את התחושה של שאיי אך היא מעט סקסיסטית. אני חושב ששאיי היה יכול לחשוב על דרך אחרת להעביר אותה, הוא ללא ספק אמן מספיק מוכשר.
השיר נסגר עם הציטוט "יש בי ניצוץ אלוקי, יש בי אינסוף". הייתה לי צמרמורת ששמעתי את זה בפעם הראשונה כי גם אני רואה את הניצוץ.

בשיר השלישי 'לילית' שאיי שר על חוסר סיפוק ריקנות ודיכאון. ריק שהוא מנסה ללא הצלחה למלא בעזרת אלכוהול, סמים, כסף ונשים. הבית השני מלא במטאפורות מעניינות וגם הוא מדבר על בלבול ורגשות קיצוניים. גם ה-"body horror", חוזר עם הנושא של פגיעה עצמית.
צורת ההגשה של שאיי נוגעת והביט הניפלא שמזכיר הפקות שקאניה עשה בתחילת דרכו ומחזק את התחושה.

גם בהפקה של השיר 'נעמה', שני החלקים מזכירים את תחילת הקריירה של ווסט כמפיק, נגזרות סול מזורזות שבקטע הראשון מרכיבות לופים קצרים ומהירים לעומת הקטע השני, בו הלופים רחבים יותר ואיטיים.
הקטע הראשון נוגע בנושאים כמו אימפולסיביות שנובעת משיגעון, בצורה מודרנית ומעניינת.
בקטע השני השיר הופך לשיר אהבה… כמה ששאיי יכול. התוצאה ללא ספק מבדרת, הפחד הוא כמובן עדיין מוטיב חוזר אצל שאיי, גם בקטע הזה, אך הנימה קלילה ואפילו הומוריסטית. שאיי מאחל לעצמו בחורה שתעביר משקלים (סמים/ כסף) או שתשדוד יחד איתו בנק, אם הקריירה שלו בתור אמן לא תניב פרי.

על הסימפול ב- 'נזק' לא הצלחתי לגמרי לשים את האצבע אך הוא נשמע לי כמו קריאות זועמות שיכולות להיות מתקופת הבומ-באפ או ה-"דירטי סאות'". כמו הסימפול, השיר מרגיש כמו המנון, המנון הילדים השבורים.
בחלק השני, הסימפול שהחזיק את השיר, זז לאחור ומפנה מקום לצליל פסיכדלי, בזמן ששאיי נכנס עוד לעומק, לבלאגן ולהרסנות.
השורה שפותחת את הקטע:
"מי זה מציץ על החלון שלי?"
יכולה להיות אזכור לשורה "Who's that peeking in my window?" מהשיר 'Cell Therapy' של האקט האגדי גודי מוב. את השורה הזו גם מאזיני ההיפהופ הצעירים יותר יכירו משום שסומפלה בשיר '5%TINT' של טראוויס סקוט. אם אני צודק באזכור, גם הוא מצביע על ההשפעה של ההיפהופ הדרומי על השיר של שאיי.

בשיר הבא, 'מישהו שומע אותי' טחיני ושאיי משתמשים בכל קלישאה הפקתית שבדרך כלל לא הייתי סובל, השיטה בה טחיני שר, מקליט את השירה או השימוש בגיטרות אקוסטית מוגברת. אני לא מרגיש שהיה שום קונטקס אחר בו הייתי נהנה משיר בסגנון, אבל פה הוא מתאים. בפרויקט כל כך מטלטל וכבד, כמאזין השיר נתן לי פורקן מתח.
הזכרתי קודם שהיתה לי בעיה עם מבנה הפרויקט וכאן היא נמצאת. תחושת הפורקן שהשיר מספק גורמת להרגשה של סיום ויציאה מהפרויקט, כתוצאה מכך השירים שמגיעים אחר כך, הרגישו אוטומטית כמו שירי בונוס ולא הצלחתי להתרכז בהם.
רק כששמעתי את 'עשן' מחוץ לאלבום, הבחנתי בביט המדהים שטחיני יצר עם כל הרבדים של כלי ההקשה בחלק הראשון והסמפל בחלק השני, שבכניסתו משלים את המשפט של שאיי.

לסוף שמרתי שיר מיוחד, שיר הפתיחה, 'סליחה שלא גמרתי, נהייתי עצוב' כתבתי בהתחלה שלא לגמרי התחברתי לשיר בשמיעות הראשונות. עם הזמן התחברתי לשיר יותר, אבל אני עדיין מרגיש את הסיבות שהרחיקו אותי ממנו. השיר הוא שיר ארוך וגדול, כמעט שבע דקות, פתיחה, ארבעה חלקים נפרדים ואפילו סקיצה לפני החלק האחרון. במקרו, השיר מבולגן, הוא מרגיש יותר ארוך ממה שהוא באמת והחלק הראשון, שהוא בעיני החלק הכי פחות מוצלח, מוריד את החוויה הכוללת של היצירה.
במיקרו, כשמסתכלים על כל חלק בנפרד אפשר לראות את הגאונות ביצירה.
הפתיח מעביר ישר את הטון של השיר. גם הבחירה לסמפל את 'Small Café' בפתיח, מדוייקת. שיר שסומפל גם עלי ידי ליל אגלי מאיין בשיר 'Throw Dem Gunz' (אין הרגשה טובה יותר מלזהות סמפל).
הביט בחלק הראשון לעומת זאת, הוא בחירה נוראית, ביט טראפ חסר השראה. גם הכתיבה בחלק הזה מבולגנת, יש כמה שורות טובות ואת כל הקטע על לאכול את אלוהים שכבר הזכרתי, אבל אין עמוד שדרה להיאחז בו.
חלק ב' הוא קטע תראפי קודר בו שאיי שר מעל 808's. השימוש של שאיי באוטו-טיון מדויק. הכתיבה שלו לינארית ובכך יוצרת תמונה ברורה של תהליך הרגשות שלו.
"הייתי שמח, עבר עם הגיל
רציתי לשנות את העולם, היום רק חושב על קראט בעגיל"
היא עוד שורה שנחרתה לי בראש.
חלק ג' נשמע כמו "boss battle" במשחק פלייסטיישן 2, חצוצרות ועוד כלי נשיפה שבאים מכל כיוון. החלק מתחיל עם קטעון קצרצר שמזכיר צליל של פתיחת תיבה במשחק כמו 'The Legend of Zelda'. תיבת פנדורה שנפתחת ומשם שאיי לא נרגע, הוא קופץ בין שורה לשורה ומשאיר אש מאחוריו. במיקרו, קטע מצויין וכיפי למדי, במקרו הייתי מעדיף לשמוע אותו כחלק משיר נפרד.
החלק האחרון מהווה ניגוד משלים לחלק השני. גם הוא קטע תראפי בו שאיי שר ואותה לינאריות קיימת בכתיבה, אך הפעם הנימה חמה ואופטימית (יותר), שימוש באוטו-טיון פחות אגרסיבי, הקול של שאיי נעים, פסנתר המשלב בין אקורדים מז'ורים ומינורים, ושורות מקסימות ומפתיעות כמו:
"במה אתה מאמין, באנשים, באלוהים, בכסף או במין?
אני מאמין בילדים, מאמין בחלומות, מאמין ברגעים"
"הרבה יותר פשוט לזרוק מילים עם כובע גרב"
והשורה האהובה עלי בפרויקט:
"אני רק רוצה עוד זמן על הכדור הזה
מנסה להתאושש מהכדור הזה"
השורה על הערק העלתה בי חיוך, גם בגלל האהבה שלי לערק וגם כי מיוחד לשמוע את שאיי מדבר על סם בחוויה חיובית. השיר נסגר בסגירת מעגל אמוציונלי מושלם.
אפילו הסקיצה מצחיקה, אבל לשים אותה באמצע שיר היא לא בחירה מוצלחת בעיני. הייתי מצוות אותה לחלק השלישי ופותח איתה שיר ניפרד.

אחרי ששמעתי את הפרויקט הוא הוסיף לי נקודת מבט על VALLEY CORP, אני לא יודע אם היה אפשר לראות זאת בסקירה שכתבתי עליהם, אך משאיי התלהבתי פחות מבלולו. הפרויקט המשותף, בנוי על האנרגיה הקאוטיות שבלולו מכניס. עכשיו, אחרי הכרות עמוקה יותר עם שאיי, אני יכול לראות שהוא המוח, ואיך יחד הם צמד נבלי על קלאסי.
אני רוצה לסגור את הסקירה בחיזיון/ ניחוש. אני מאמין שאם שאיי יצליח להישאר יצירתי ולהתבגר מוזיקלית ואומנותית בכל פרויקט בעשור הקרוב, הוא יזכר לנצח כאחד הראפרים הישראלים החשובים ביותר.

אני מזמין אתכם להקשיב לטייפ ולפתח דעה משלכם. אשמח מאוד לשמוע מה יש לכם לומר על הפרויקט בתגובה כאן, בפוסט באינסטגרם או בDMs.


ציון סופי: 8.5


מוזמנים לעקוב באינסטגרם לעדכונים ועוד תוכן @kojy1959
והדרך הטובה ביותר לעזור לי היא להפיץ את המילה ולשתף.




בונוס
האהבה שלי לאומנות לא נגמרת במוזיקה היא מתרחבת גם לקולנוע ואומנות ויזואלית. כאן הרגיש לי מקום נכון להקרין אור על עומר בית הלחמי (בוטלג) שיצר כריכות לשלושה מתוך אחד עשר האלבומים שכתבתי עליהם. העבודות שלו מרשימות אותי כל פעם מחדש, בחירת הפונטים המדויקת, הצבעים המושלמים... הבחור יודע את העבודה.
את השורה הראשונה בקטע השני בשיר 'נעמה',
"אני מפחד להיות לבד איתי"
אני לא יכול לישמוע בלי לדמיין את הכריכהה המדהימה שהוא עשה לטייפ.