רון עשהאל - למה מי מת?!?!! [סקירת אלבום]

(קרדיט: יונתן נבו)

'למה מי מת?!?!!', הוא אלבום הבכורה של רון עשאהל תחת שם במה זה, לאחר אלבום כחלק מהצמד תלא מובב, בתקופה בה היה נקרא קיד קופר, וכמה סינגלים תחת שם הבמה ילד האסל. רון לוקח את שמו הפרטי כשם הבמה החדש ומוציא אלבום ראפ לא פחות ממרשים.

לאלבום נחשפתי בזכות המלצה מדוצ'קה, בחור בעין גדי, עם טעם טוב בהיפ הופ ישראלי. בשתי ההאזנות הראשונות לאלבום לא ממש התחברתי, במיוחד לחציו הראשון, אז הנחתי אותו בצד לבינתיים. אחרי כחודשים, נתקלתי שוב בסינגל של האלבום, 'משהו לנגן בגהנום', שיחד עם תמונת העטיפה המצויינת, הציתו את הסקרנות שלי ונתתי לאלבום סיבוב נוסף. הפעם נהנתי הרבה יותר ובכול שמיעה נוספת התחברתי לפרויקט עוד ועוד.

חוסר ההתלהבות שלי בשמיעות הראשונות נבעה משתי סיבות. הראשונה היא, שהאלבום מועד ממש בתחילת דרכו. לשיר השני והשלישי התחברתי פחות, דבר שהשפיע על ספיגת המשך האלבום בפעמים הראשונות.
הסיבה השניה היא הג'אנר, האלבום הוא אלבום ג'אז ראפ, זרם בהיפ הופ שלטעמי עבר התאשכנזות בשנים האחרונות, הוצמד הרבה פעמים לטקסטים מטיפים ונדושים וקשה לי לשמוע אותו בלי לחשוב על ילדי מגמת מוזיקה.

בהאזנה מעמיקה לאלבום, הבנתי שמטיף ונדוש הם הדברים האחרונים שאפשר לומר על רון. קהל היעד לא ממש מעניין רון, הוא עושה את מה שהוא אוהב עם אנשים שהוא עובד איתם טוב, להקת הג'אז פיוז'ן, באבל ראפ טראפ.

'משהו לנגן בגהנום', הוא לא רק סינגל מוצלח, הוא עושה עבודה מצויינת בפתיחת האלבום. רון מציג את עצמו מיד כדמות המרכזית בסיפור, אך לא כגיבור הסיפור אלה כ-"אנטי הירו". שיר זה, עוזר מאוד להבין את רון, גם לאנשים כמוני שלא הכירו אותו קודם לכן. הרגיש לי שהשיר עשוי במטרה ליצור הכרות עם האמן, הוא פורסם כסינגל, פותח את אלבום הבכורה, הוא יחסית ידידותי לרדיו ורון והלהקה נותנים ביצועים מלאי חיים.
אהבתי את השניות הראשונות עם החצוצרה, הבאס והסינט הדרוני המהפנט. הצורה העמומה בה אפשר לשמוע את רון חוזר פעמים על המשפט "אם אמות היום", לפני כניסתו למרכז המיקס, וכניסת התופים, שאבה אותי איתם יחד למרכז. השיר ממשיך לג'אז נעים בזמן שרון מעניק לנו טעימה מהסיפור הפחות נעים שיש לו לספר.

כמו שציינתי, מהרצועה השניה פחות נהנתי. מצאתי עיניין בטקסט, שם הוא מדבר על כך שכל מי שנישאר לו לסמוך עליו הוא ה"דם" שלו, המשפחה שלו. אהבתי במיוחד את הבית השני בו הוא מספר על הקשר עם אחיו הגדול. גם האזכור של תומר גרשנמן, אדם שעוד נחזור אליו לקראת סוף הסקירה, העלה לי חיוך. מה שהרחיק אותי מהשיר היה הביצוע. גם האינסטרומנטל וגם הפלואו של רון, חסרי גרביטציה והפזמון נשמע מעצבן. רון מבטא את המילה דם בצורה שמושכת את תחילת ההברה האחרונה (דאם) ויוצר הגייה שלי נשמעה לא נוחה, כמו מבטא מזויף. מנהג זה חוזר גם במילים שחרז עם דם, לדוגמא "לכולם" (לכולאם).

לפני שאני מגיע לשיר השלישי, יש נקודה שאני רוצה לגעת בה, שירי נשים. יש באלבום שני שירים כאלה, בהם רון מספר על קשרים עם נשים, 'הרגלים רעים' בתחילת האלבום ו-'אפריל' לקראת סופו. את השיר 'אפריל' רון פותח בשורה:
"שירים על בחורות זה לא הצד החזק'שלי"
אני מסכים.

לא ממש ידעתי מאיזו נקודת מבט להסתכל על 'הרגליים רעים'. אחד היתרונות הגדולים בלהציג את עצמך כ-"אנטי הירו", הוא שאפשר ישר לזרוק סימפטיה וערכים מהחלון. הבעיה בשיר הזה, שגם בטקסט וגם בהגשה, נשמע שרון מנסה ליצור סימפטיה אצל המאזין, אבל עדיין נשמע כמו שמוק. אז במקום להרגיש סימפטיה, אני רק מרגיש את חוסר הערכים, במיוחד בבית השני שבעיני הוא די דוחה.

זהו… סיימתי עם רוב הדברים השלילים, אפשר לחזור למה שאהבתי.
אז רק רגע… מה עם 'אפריל'?
מ-'אפריל' נהנתי, הגיטרה קנתה אותי מייד והיא עובדת מצויין עם הטקסט, שהפעם כתוב באופן בוגר יותר. ישנם עוד רגעים שרון נשמע כמו שמוק, השורה על המצלמה לדוגמא, הפריעה לי מעט, אבל רוב הטקסט מקסים. הקונפליקט שרון מציג מעניין, הרצון לשכוח, שנלחם עם חוסר היכולת לשחרר.
"יצאתי טמבל שהחזרתי ת'סיכה של השיער ששכחת על השידה
חזרתי לדבר עם אנשים רק לא לראות אותך בווצאפ שתרדי ברשימה"
"השם שלך עוד עושה לי פרפרים
והפנים שלך מתחילות להיטשטש"
שתי השורות האלה, שבאות אחת אחרי השניה מציגות זאת בשתי דרכים שונות ויצירתיות, הראשונה קונקרטית והשניה אבסטרקטית.
גם הפזמון טוב מאוד בעיני. דיברתי קודם על ערכים. הרצון שמישהו יחווה את הסבל שאתה נמצא בו, אומנם לא שיא הערכיות אבל זה נובע מכאב, כאב שאפשר גם לשמוע בביצוע, למרות שיכולות השירה של רון יחסית מוגבלות.

'חרא ברדיו' מתחיל עם הטון העצבני שמאפיין הרבה מהפרויקט. לופ החשמלית הפרקסיבי שפותח את השיר מזיז ראשים והווליום הגבוהה של התופים מוסיף לאנרגיה הבועטת. 'חרא ברדיו' הוא גם השיר היחיד עם אורח ווקאלי. עם הכתיבה והפוקוס של רון, אני מרגיש שהוא יכול להחזיק אלבום לבד, אבל אם גיאגיא נמצא מאחורי מערכת התופים במשך כל האלבום, היה בזבוז של כישרון עצום לא לתת לו לשבת על בית.
אהבתי את התוספת של סירנות משטרה שגיא מספר שהוא מסתיר את פניו כשהוא נכנס לעיר.
סגירת השיר היא החלק האהוב עלי. בדומה למספר מרשים של רגעים באלבום, האנרגיה כל כך דומיננטית עד שגרמה לי להרגיש בתוך הופעה. בכל פעם שאני שומע את הקטע הזה אני מוצא את עצמי מצטרף למילים, או לפחות מזיז את השפתיים.

השיר השביעי, 'לא מאלה', מרגיש כמו אצבע משולשת למבקרים, לקהל ולכל מה שסובב אותו. רון מחדד את הנקודה שהוא עושה את המוזיקה שלו בשביל עצמו ועושה זאת בצורה אגרסיבית מעניינת וחכמה. הלהקה מנגנת כאילו הם במירוץ ורון יורה שורות מצויינות. השורה השניה הכי אהובה עלי באלבום נמצאת כאן:
"ראית את השער בעיתון איך הוא עוטף לי אבוקדו בסלון"

השורה האהובה נמצאת בתחילת הבית השני בשיר 'אלנבי ניו יורק II':
"אם ראפר מתפוצץ באי בודד אפ'חד לא ישמע (בום)"
מעבר לאופן הישיר והחד בו רון מגיש את השורה, שגורם לה להישמע מצוינת, היא גם משאירה מקום לפרשנות וחומר למחשבה. השיר מדבר על הזיקה והמרחק באמריקה. הפרשנות שלי היא שהראפר הוא רון והאי הבודד הוא ישראל. רון התפוצץ בארץ אבל הוא יודע שמחוץ לישראל שלנו, בעולם לא יבינו "ת'שפה'שלו", על זה הוא מדבר יותר לעומק בסוף הרצועה הקודמת ('או שיט'). סיבה נוספת שאהבתי את השורה, או לפחות את הפרשנות שלי, היא שבתור יוצר ישראלי התחברתי מאוד לפחד שבארץ כמעט אי אפשר להצליח לחיות מיצירה.
הבנדים של הגיטרה, שמתחילים עם כניסת הבית, מוסיפים עוד לצליל האגרסיבי והכריזמטי.
גם הבית הראשון מלא בשורות מצויינות כמו השורה על נתב"ג או השורה: "כולם נוצצים, אף אחד לא אוכל" שגם היא משאירה חומר למחשבה.

'או שיט' היה השיר שהתחבר לי הכי טוב עם העטיפה של הפרויקט. כמו שהזכרתי, סוף השיר נוגע בחווית המלכודת שאיתה הוא מתמודד כיוצרי בישראל, אך רוב השיר מדבר על המלכודת של מעמד הפועלים. גלגלי השיניים של החברה, "the hasslers", האנשים עם הקסדה בלי הפרצוף. התסכול והלחץ הבלתי פוסק מגיעים לנקודת שיא כשרון מספר על כך שכמעט הלך מכות באמצע הכביש. שורה זו מסבה את תשומת הלב לאלימות השכיחה במעמדות הנמוכים של החברה הקפיטליסטית כתוצאה מה-"מלכודת" (trap).
גם בשיר הזה הפזמון כל כך חוויתי, שבכל שמיעה אני מזיז את הגוף ומדקלם את צירוף המילים כאילו אני נמצא בהופעה.
גם בזכות האקורד המפורק בסקסופון שמתנגן בבית הראשון אני לא מסוגל להפסיק לזוז.

'טלוויזיה, ערוצים' הוא שיר שנכנסתי אליו עם ספקות. הנושא שעליו רומזת הכותרת, נהיה אמנם יותר ויותר רלוונטי עם השנים, אך אני מרגיש שמדברים עליו כל כך הרבה ומחדשים מעט. אני לא מרגיש שמישהו הצליח להעביר את הנושא הזה באופן יותר מעניין מהחברים של נטאשה, לפני כמעט שלושים שנה, באלבום הקונספט האגדי 'רדיו בלה בלה'.
חוסר היכולת להוסיף לשיחה, ממנו חששתי, אכן נמצא בשני השליש הראשונים של השיר, שמהם התלהבתי פחות.
בשליש האחרון קורה משהו נפלא, הוא כל כך מהנה, הוא מרים את כל השיר מהרצפה לשמים. בשבילי, השינוי קורה בשורה "זין עליך ועל ההורוסקופים שלך". שורה כל כך רנדומלית, גם הצורה בה היא הוקלטה נשמעת רחוקה מהמיקרופון. בכך יוצרת תחושה פחות מקצועית באופן מכוון, אורגנית ולא של סטודיו. תחושה שללא ספק תפסה אותי לא מוכן, סקרנה אותי ומשכה אותי פנימה. משם רון ממשיך לקטע בו הוא שר את המלודיה באופן שובב/"מעצבן", קטע שהזכיר לי את תקופת הזוהר של אמינם. בו זמנית, רון ממשיך עם עוד שורות בוטות באותה צורת הגשה מצחיקה ואורגנית שהזכרתי קודם. משם השיר לוקח עוד שינוי דרסטי, מאנרגיה שובבית לזעם טהור שפורץ אחרי שניה של רוגע. שניה של רוגע שנוצרת בעזרת דעיכת החשמלית ושני תווים ארוכים בסקסופון. תו הסקסופון השני, מתמזג עם הגיטרה שחוזרת ברוורס ומכינה את הקרקע לתופים ולצלילים הדיסוננטים המיבבים שיוצרים יחד פיצוץ אנרגיה מוזיקלי, בזמן שרון בהתקף מאניה זועם. אין שורה אחת בקטע הזה שלא משאירה את המשקל שלה, במיוחד השורה בה הוא פותח:
"למה אתם כל הזמן בסדר
זה למה השיט'שלכם כל הזמן בסדר"
או מיי גאד... או מיי פאקינג גאד, איזה סוף שיר כיף! כיף לי עכשיו!

שיר הסגירה של האלבום, 'ילד רע, ילד טוב', הוא השיר האהוב עלי. בכל האלבום אנחנו מכירים את רון האנטי הירו ובשיר האחרון אנחנו עוצרים כדי לשמוע איך הגענו עד לפה. סיפור טראגי על ילד שנקלע לחיי הפשע והסמים. האווירה של האלבום אגרסיבית אך הומוריסטית וקופצנית וכאן פתאום הכל שוקע. אני מוצא את עצמי נחנק בכל פעם שאני מקשיב למילים, אני מדמיין את הבית המפורק את ההורים המיואשים ואת הילד הכואב.
את הסיבה לאהבה שלי לשיר ולפרויקט במלואו הבנתי לאחר הקשבה לפרק 45 של ה-יו! פודקאסט, הסכת ההיפ הופ של תומר גרשנמן ומתן שרון, הפרק בו הם מארחים את האחד והיחיד, יואב קוטנר. בהסכת יואב מציין שאחת הסיבות בגללן הוא פחות מתחבר להיפ הופ, היא שהשיח בג'אנר נוטה להיות אגוצנטרי. זו כמובן דעה לגיטימית לחלוטין, אך בעיני זה מה שהופך את ההיפ הופ לכל כך מעניין. בזמן שהטקסטים ברוק או בשאר הסגנונות הפוליטיים נוטים לדבר על רעיונות גדולים ובעיות רחבות מנקודת מבט על, ההיפ הופ מחובר לקרקע. ההיפ הופ נמצא במיקרו ולא במקרו, אמן מספר את הסיפור האישי שלו והמגע עם האדמה המלוכלכת הוא ישיר.
כל זה היה חסר לי בהיפ הופ הישראלי, הסיפור האישי בחברה המקולקלת, ולרון יש סיפור לספר.


זאת דעתי על הפרויקט מקווה שיצרתי עניין למי שעוד לא שמע ועניינתי את מי שכבר הספיק. זה הזמן שלכם לפתח דעה אישית ואשמח אם תשתפו אותה, בתגובות על הפוסט באינסטגרם, בDMs או בכול מקום שתרצו. בואו נדבר מוזיקה.



שיר אהוב: ילד רע, ילד טוב
פחות אהוב: הרגלים רעים
ציון סופי:8.8

מוזמנים לעקוב באינסטגרם לעדכונים ועוד תוכן @kojy1959
והדרך הטובה ביותר לעזור לי היא להפיץ את המילה ולשתף.