שי טרא ליטמן - אמן ישראלי [סקירת אלבום]

כיסוי אלבום אחורי
(קרדיט: יונתן ריינר)

שלוש שנים מאז אלבומו הראשון, ושש שנים, פחות או יותר מאז שהתחיל לעשות רעש בסצנת האמנות התל אביבית, שי טרא ליטמן מוציא את אלבום הסטודיו השני שלו, 'אמן ישראלי'.
שי טרא היה לי בתודעה עוד בתיכון, אך באותה תקופה לא נתתי למוזיקה שלו את תשומת ליבי. רק כאשר ליטמן הוציא את הסינגל האחרון לקראת האלבום החדש, 'אין שום דבר סקסי', הבנתי שיש כאן תופעה שלא כדאי לפספס.

האלבום נפתח באחד מהשירים האהובים עלי, 'סופר את הדקות'. הרצועה כולה עוסקת בחרדה של זמן. החצי הראשון בשיר נוגע בחרדה היומיומית, והשני, בחרדה הקיומית. מהחלק הראשון התלהבתי במיוחד.
לצורת ההגשה של שי בפזמון ובשני הבתים הראשונים, ולהפקה, יש צ'ארם ילדותי שמעצים את תחושת האנושיות והיכולת להתחבר עם הנקודות בהן שי נוגע. המשמרות הקצרות שטובות למעסיק אבל לא למועסק או חרדת ההחמצה שנוצרה בגלל תרבות ה"Story".
בבית השלישי ליטמן מספר סיפור חיים, יכול להיות זה של הוריו, המוטיב החוזר בסיפור, הוא עשיה ללא הצלחה. בחלק זה ההגשה נהיית אגרסיבית יותר וההפקה הילדותית כבר לא מתאימה. הפיתרון היה להעצים את האינטנסיביות של ההפקה, אך לדעתי גם זה לא עבד, אלה יצר בלגן שגרם לי לבלבול וניתוק מהטקסט.

מהשיר הבא 'קמתי רזה' התלהבתי קצת פחות. שי טרא הרגיש לי קצת פחות מפוקס, הביט הרגיש מעט בנאלי ולחלקים בבית השני הייתה תורמת הקלטה נוספת. אם זאת, אני חושב שהשיר ממוקם נכון בסדר הכרונולוגי. אני אוהב את הנושא הכללי עליו ליטמן מדבר. למרות שאפשר היה למצוא אקורדים מעניינים יותר כדי ליצור תחושת ניצחון, התחושה אפקטיבית ויוצרת עניין בהמשך המסע באלבום.

המסע ממשיך ברצועה הבאה, 'חיים בריאים' ממנה נהנתי עד שהגיעו האורחים. התוכן בבית של ליטמן מעניין. הוא מודע, חשוף וכנה. החיקוי של מרגי בפזמון, לא עושה לי את זה. בבית של כהן אני נאבד בין תובנות מעט שטוחות לדימויים מוזרים.

לשמחתי מגמת הירידה הקטנה שהאלבום חווה נעצרת בזריזות בשיר 'אין שום דבר סקסי'. רצועה משוגעת שיכולתי לכתוב סקירה שלמה רק עליה. אני רוצה להתחיל בהפקה. פסנתר ותופי בונגוס ג'אזים מרהיבים, יחד עם סינט אטמוספרי יוצרים ביט שקנדריק לאמאר לא היה מתבייש לשבת עליו. החיתוך המיוחד של קולות הרקע, והפליפ המרשים שכל הביט עובר בחצי השני של הרצועה. עד כה ההפקה הכי טובה ששמעתי השנה.
החדות והאינטנסיביות בכתיבה ובהגשה של שי טרא מהפנטות. הביקורת שלו על חיי הלילה וריגושים מהירים חודרת ומשכנעת. השנינות של ליטמן בשיאה והיכולת שלו לשנות את סגנון הכתיבה מבלי לפגוע במומנטום העצום של השיר, מרשימה ביותר. כן הפריע לי המוטיב החוזר של אנטגוניזם לקהילה הגאה.

מ-'מקום בעיר הזאת' לא התלהבתי במיוחד. הוא לא רע, הוא פשוט נוגע בנושאים שהוא כבר נגע בהם בצורות מעניינות יותר או עמוקות יותר. יש כמה שורות שאהבתי, כמה שורות שלא. אין לי משהו נגד השיר אני פשוט לא רואה סיבה לחזור עליו. למעריצי עטר מיינר היית ממליץ על השיר. הקטע בסוף הרצועה שמחבר בינה לבין הרצועה הבאה, מרגיש קצת מוזר מבחינה טכנית. לדעתי, הוא היה יושב יותר בנוח בתור אינטרלוד שמנותק מרצועה חמש.

מהרצועה הבאהמהרצועה הבאה נהנתי קצת יותר אבל גם בה הרגיש לי ששי ורון עשהאל יכלו לתת יותר. אני אומר את זה מכבוד ואהבה לשניהם שהוכיחו כמה הם מוכשרים.

ברצועות הבאות האלבום בנקודת שפל. 'קיצוני ופרובוקטיבי' מרגיש מנותק מהאלבום. חוץ מניסיון ברור וקצת מביך להישמע פרובוקטיבי אין שום פרובוקציה. אין שום קיצוניות. אפילו לקרוא לרצועה שיר גמור, זה עיוות קל של המציאות.

'לונג לונג טיים' הוא דגל אדום מתנופף. לפתוח שיר אהבה בשורה דוחה שנשמעת כמו פוסט ב-4chan מבטלת כל יכולת שלי להסתכל על השיר בעין טובה או אמפתית. הרצועה מצחינה ממיזוגניה ורחמים עצמיים. אינסל נהייתה מילה גסה, אבל הרצועה הזאת מצביעה רק לשם.

החלחלה מדממת לי מעט אל הרצועה הבאה, 'להיפרד'. הנושא הקרוב מקשה עלי לשחרר את השיר הקודם וחוסר אמפתיה יחד עם יומרנות ששי מביע, לא תורמים. עלמה גוב מרימה מעט את הרצועה עם הצגת הצד השני. עלמה כותבת יפה, הקול שלה סוחף וגורם למקצב הבוסה נובה להרגיש נעים ומחבק. עם עד כה השיר לא הרגיש מספיק מבולגן אלון עדר נכנס לעוד קטע קצר שמפספס את הנקודה של הקירבה הגאוגרפית ונשאר רק עם חוסר היכולת לשחרר את האקסית. זה לא רומנטי זה מטריד.

לאלבום נשארה הרגל האחרונה שממנה נהנתי.
הרצועה העשירית, 'החזון היהודי', בנויה על קטע החוזר על עצמו שלוש פעמים עם עלייה באינטנסיביות. קטע שמדבר על הטראומה הבין דורית שהעם שלנו חווה בשביל חזון לאומני, שלנו או של לאום אחר. נהרגים לשם חזון, הורגים לשם חזון וחוסר האונים מתבשל מבפנים. "סבא הקריב את עצמו, אבא הקריב את עצמו ועכשיו תורי".
הרצועה נגמרת בחיבורי הקלטות שנשמע שנלקחו מהפגנות בתקופה האחרונה. הקלטות מצמררות בהם נשמעים אנשים כואבים ונבגדים. הקטע מתחבר לי עם תמונת האלבום בה אפשר לראות דמות שדון שמזכירה את ראש ממשלתנו רוקד עם דגל ישראל בתוך שריפה אך לא מושפע מהאש. מעליו חייל שנשרף ומתחתיו שבוי.

'חוסן נפשי' הוא השיר הכי "שי טרא ליטמן" ששי טרא ליטמן הוציא עד היום. מצד אחד יש שורה מיזוגנית שהרחיקה אותי מהשיר עד היום ומצד שני אי אפשר להתכחש להפקה המיוחדת, לביצוע הכריזמטי או למלודיה המדהימה של הפזמון. מלודיה כל כך מדבקת שהייתי בטוח שאני מכיר את השיר לפחות שלוש שנים למרות שהוא יצא לפני שנה בלבד. הקונטרסט שנוצר ברצועה בין רעש לשקט נותן לרצועה מבנה מיוחד שמשאיר אותי דבוק ומסוקרן. היכולת של ליטמן להעביר רגשות בצורות שונות אחת אחרי השניה בלי לשבור את המומנטום היא תכונה שלא מפסיקה להרשים אותי.

השיר הזה מסכם בשבילי את הדעה הכללית שלי על שי טרא. הוא בחור מוכשר עם הרבה אמביציה, עין מיוחדת ואהבה לאמנות. הרצון ליצור פרובוקציה לדעתי קצת מחזיק אותו מאחור ומרגיש לי ילדותי. הוא לא האמן הראשון שהתחיל כך את הקריירה ומאז מצא דרכים יותר בוגרות ומעניינות לתפוס תשומת לב ולהעביר את אשר על ליבו, כל חברי אוד פיוצ'ר הם הראשונים שעולים לי לראש. האלבום הוא שיפור משמעותי מהאלבום הקודם ואני מאמין שמפה יהיו עוד הרבה עליות.

זו דעתי על פרויקט. האזינו לאלבום, קחו זמן לגבש דעה משלכם ואני ממש אשמח לשמוע אותה, כאן, בתגובות באינסטגרם ואתם אפילו מוזמנים לכתוב לי בפרטי. בואו נדבר מוזיקה.



שיר אהוב: אין שום דבר סקסי
פחות אהוב: לונג לונג טיים

מוזמנים לעקוב באינסטגרם לעדכונים ועוד תוכן @kojy1959
והדרך הטובה ביותר לעזור לי היא לשתף