פול טראנק - שובר במות [סקירת אלבום]

כיסוי אלבום
(קרדיט: Taloosh Studio)

'שובר במות' הוא אלבום הסטודיו הרביעי של Full Trunk, להקה שלא צריכה שום היכרות מקדימה, כי אם אי פעם פתחתם רדיו ישראלי כנראה שמעתם אותם. בכנות, אני לא מעריץ גדול של הלהקה. אהבתי אותם מאוד בתקופת התיכון שלי, כשיצא האלבום הקצר 'Show Us What You Got'. מאז הטעם שלי השתנה ועם השנים החיבה שלי ללהקה דעכה. הציפייה שלי מהפרויקט לא הייתה גבוה וקיבלתי פחות או יותר מה שציפיתי.

אתחיל בשיר 'דיסוננס'. השיר מדבר על היחס של הלהקה ללהיט שלהם 'סתלבט בקיבוץ'. בדומה ליחס של רדיוהד ל-'Creep', הלהקה מרגישה שהשיר יצר הצלחה לא מבוקרת. החשיפה לקהל הרחב אינה מתאימה לתכנים שהלהקה רוצה להעביר וכולאים אותה לשיר בודד. גל ניסמן מדבר על הקהל שהתמלא בילדים שרק רוצים תמונות והורים לא מרוצים, על איך ללא רצונו הכל נהיה מסחרי ופתאום רוצים את הפרצוף שלו מרוח על פרסומת. הדיסוננס הוא בין הקהל של הלהקה כיום והאופן בו גל תופס את הלהקה, משהו מלוכלך יותר, מחתרתי או "ערס" במילים שלו. מהצד, אני לא רואה את זה. הקהל של הלהקה הם קיבוצניקים וצופיפניקים כי הם יוצרים מוזיקה לקיבוצניקים וצופיפניקים. אין לכלוך, אין אתגר, זה פופ עם קצת די־אן־איי של בלוז.

'צריך אותך' לדוגמה, הוא שיר אהבה מהנדושים ששמעתי בזמן האחרון. גם בכתיבה וגם בסאונד. הלהקה נמשכת לקלישאות כמו זבוב לזבל. לא אומר שהשיר גרוע, הוא פשוט חסר אישיות או צבע.

גם בשיח הפוליטי/ מחאתי בשיר 'למה מי?!', גל לא מפגין יכולת התבוננות מיוחדת או מעניינת. אותן סיסמאות שכולנו כבר מכירים על הפוליטיקאים שמסכסכים בינינו או שישנו בעבודה. אותו דימוי מטופש בין המצב למשחק יריות במחשב, שכניראה שמעתם עשרות פעמים ובאלבום הזה פעמיים. דימוי שמוחק כל ניואנס מהסיטואציה המסובכת בה אנחנו נמצאים. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מסכים עם רוב מה שהוא אומר אם לא הכל, פשוט אין כאן שום זווית, שום חידוש. אני לא מרגיש שקיבלתי כלום מלשמוע את השיר. הדברים היחידים שבלטו הן שורות כמו "עשיתם לנו שח-מט? נשחק איתכם דמקה" אין צורך להסביר. או השורה בפזמון "למה זה מקפיץ לי פיוז עדיין? אם אני לא שם זין", כי אתה שם, כתבת על זה פאקינג שיר.

'סיכוי באוויר' הוא ניסיון להמנון סקס וגם כאן משהו נופל. השיר לא רע, הכתיבה בסדר, גל ניסמן נשמע שמוק במידה הנכונה. פשוט חסרה כריזמה, המרכיב החשוב ביותר לשיר בסגנון. אני לא מרגיש את זה, זאת לא אותה תחושה שגל תורן יוצר בשירים דומים.

מהשיר הראשון 'עד הזריחה' נהנתי באופן יחסי. שיר אישי מאוד, חשוף וכנה. גל מדבר על היותו בעל לא מושלם, על היותו אדם אנוכי, על יחסי האהבה שינאה שלו עם קריירת המוזיקה, ויותר מהכול על הקושי שלו לראות את עצמו כאב. גל מדבר מהלב ובזכות זה השיר חודר. אפילו השורה המעט הומוריסטית בשיר קלעה בול והוציאה ממני צחוק מריר. הקונפליקט שלי עם הרצועה נמצא בסאונד. בשיר אחר גל קורא למוזיקה של הלהקה "בלוז-רחית", אז למה אני שומע טראפ? כנראה כי זה הסאונד הכי טרנדי בפופ העכשווי.

'חרדות קומיטמנט', הוא שיר נוסף באלבום בו שגל והלהקה משאילים סאונד מתרבות ההיפ הופ, בצורה הכי רחוקה מהתרבות. אם הייתי מבקש מסבא שלי להסביר לי איך נשמע היפ הופ, כך זה היה יוצא, נשמע כמעט כמו פרודיה. הביט מחריד, הקול הנמוך בפזמון מגוחך והראפ נשמע כמו ראפ של שני אנשים שלא העמיקו בז׳אנר מעבר לאמינם. גם החריזה הטובה של גורי לא תציל סאונד כזה רע. שום דבר לא מצביע על הרף הנמוך, יותר מהתגובה "כבד" אחרי שגורי בטעות חוצה את הרף.

לסיכום האלבום לא רע בעיניי. הוא פשוט לא מספק לי את מה שאני מחפש באמנות, אתגר וזווית שונה. ללא ספק יש קהל למוזיקה כזאת, אבל אם הסוג הזה של קהל הוא לא מה ש-Full Trunk היו רוצים, הם כנראה יצטרכו להעלות את הרף. אחזור להשוואה מתחילת הסקירה. אחרי 'Creep' רדיוהד לא המשיכו לקרוץ לפופ אלא בחרו לאתגר את הקהל שלהם ועם כל אלבום לאתגר יותר.

זו דעתי על פרויקט. האזינו לאלבום, קחו זמן לגבש דעה משלכם ואני ממש אשמח לשמוע אותה, כאן, בתגובות באינסטגרם ואתם אפילו מוזמנים לכתוב לי בפרטי. בואו נדבר מוזיקה.